מאיה, אמא של גיא בן 10, התיישבה נבוכה. "אני לא יודעת מה לעשות כבר. גיא הוא ילד חכם, כל המורות שלו אומרות שהוא יכול לקבל ציונים טובים יותר, זה פשוט לא מעניין אותו. הוא לא מקשיב בשיעורים ומפטפט עם חבריו, הוא לא עושה שיעורי בית. אני מנסה לשבת איתו אבל זה לא הולך, הוא פשוט לא רוצה ואני יודעת שהוא יכול".
לאחר בירור מעמיק יותר, מתברר שלגיא לא אובחנה הפרעת קשב וריכוז ולא לקויות למידה משמעותיות. גיא אינו עושה שיעורים אלא אם מאיה מכריחה אותו ולרוב זה מסתיים בצעקות. לפעמים ההורים שלו כועסים ולפעמים מוותרים, הוא הולך לחוגים, נפגש עם חברים, הולך לישון מאוחר יחסית.
גיא חי ללא גבולות, ללא מגבלות חינוכיות, אין השגחה הורית, חיי יום-יום ללא דרישות וללא שגרת חיים. התסכולים היחידים שהוא פוגש נמצאים בבית-הספר. המשפטים החוזרים בשיחה איתו:
"אני חייב לראות את זה בטלוויזיה, אני לא סובל כשמשעמם לי, כמה אני אקבל?
מחר אני אעשה את זה, זה לא פייר, בכל מקרה, אני לא אצליח במקצוע הזה, המורים גרועים, רק החנונים לומדים, המורה לא אוהבת אותי וכו'"
כל המשפטים המצביעים שהחיים חייבים להיות תענוג, להימנע ממשימה מתסכלת, בקשות של הנאה, האשמת ההורים.
אף אחד אינו אוהב מגבלות ותסכולים. התסכולים האלה אינם חיוניים בטווח הקצר. לא יקרה כלום אם גיא יעשה את שיעורי הבית שלו מאוחר יותר. עם זאת, כדי שהתלמיד יוכל ללמוד הוא זקוק לסף תסכול גבוה כי התוצאות של הלמידה אינן מיידיות.
מאיפה בא סף התסכול הנמוך של גיא? הפיתרון כאן הוא העבודה עם ההורים. לעתים קרובות ההורים מוותרים מתוך רצון שיהיה "שקט" בבית, שלא יהיו מריבות, שיהיו יחסים טובים עם הילדים, שיחסכו מהילדים תסכולים.
הילד עם סף תסכול נמוך הוא ילד תובעני, מטיף לאחרים, ועצלן, שבין עיקרון המציאות ועיקרון התענוג, הוא בחר את התענוג.
הוא חושב שהאחרים אחראים לחוסר התפקוד שלו. הוא לא מקבל משימה מתסכלת כלשהי, בבית או בבית-הספר, הוא שקוע בפעילויות פנאי, וכאשר הוא מקבל את מה שהוא רוצה, המוטיבציה שלו יורדת מהר, לא סובל שמשעמם לו, התוצאות בבית-הספר קשורות לאינטרסים או למורים, תוצאות נמוכות בלימודים, קשיים בלימודים כאשר צריך להשקיע יותר ולא רק לסמוך על האינטליגנציה.
מאיה ואני יצאנו לדרך. הסברתי לה את הכללים: גם שיחות וגם פעולות.
המטרה של הדיבור היא שהילד יבין שלחיות גורם להרבה תענוגות, שהוא יצטרך לעשות הרבה דברים כדי להגיע לחלומות שלו וגם שהוא יצטרך להיות מציאותי ולקבל שבכל פעולה יש גם תסכולים מסויימים. הסיפוק המיידי של התענוגות אינו המציאות של הילד.
הילד עם סף תסכול נמוך אינו רואה את המציאות כמו שהיא. הוא צריך להתאים את עצמו למציאות אחרת לטובתו. מאיה הייתה צריכה לספק מסגרת חיים עם זמנים קבועים לגיא. היא דרשה ממנו יותר – לישון בשעה מסויימת, מטלות שעליו להשלים. היא עזרה לו להתארגן ולתכנן. היא תמכה בו כאשר גיא התאמץ.
אני עבדתי בצד הלימודי. חילקתי את הזמן ל- 20 דקות של למידה, ו- 5 דקות של משחק הרגעה. בנינו "פרסומות" שמעודדות אותו, למשל "היום עצלן מחר מתוסכל". גיא התגלה כילד כישרוני במיוחד.
ד"ר יעל אלמוג פסיכולוגית, חברה בארגון הבינלאומי לפסיכולוגיה חיובית, מתמחה במוטיבציה והצלחה בלימודים ובעלת שנים של ניסיון בטיפול בילדים. מייעצת להורים, מטפלת בילדים עם קשיים בבית הספר, מטפלת בנושא מוטיבציה.
